בין כל השיטות ליישוב סכסוכים בהסכמה הגישור הינו התהליך הקרוב ביותר למשא ומתן בין הצדדים. אם הצדדים היו יכולים לנהל בינם לבין עצמם משא ומתן ולהגיע להסכמה ביניהם, לא היינו זקוקים לגישור או למנגנון חיצוני אחר לישוב הסכסוך. ברם אולם, הסכסוך שהתפתח בין הצדדים עובר מספר שלבים עד שמגיעים לשלב הגישור:
1. נוצרת אי הסכמה בין הצדדים בנוגע לנושא מסוים - הסכסוך נוצר.
2. הצדדים מנסים לפתור את הסכסוך בכוחות עצמם על ידי משא ומתן ביניהם (שבועות, חודשים)
3. הצד התובע מתייאש מפתרון הסכסוך בהסכמה ופונה להיוועץ בעו"ד.
4. עו"ד בוחן את הנתונים, מייעץ לגבי סיכויי ההצלחה בבית המשפט, פונה בדרישה מאימת לצד הנתבע, מוסיף קצת להיקף התביעה לפי הבנתו המקצועית ומגיש כתב תביעה לבית המשפט.
5. לאחר קבלת כתב התביעה, הנתבע מתייעץ עם עו"ד, בוחן איתו את סיכויי ההצלחה, מגיש כתב הגנה ולפעמים גם כתב תביעה שכנגד, לפי העניין.
6. בית המשפט קובע קדם דיון בעוד מספר חודשים ומציע לצדדים לנסות בינתיים ליישב את הסכסוך ביניהם בהליך של גישור, או לחילופין השופט במהלך המשפט מציע/מייעץ לצדדים לפנות לגישור.
איך בעצם ניתפס הגישור בעיני הצדדים ועורכי דינם? אם בעיני המגשר מדובר על הגדלת ה"עוגה" וגילוי אינטרסים במקום עמדות, הרי בעיני הצדדים ובאי כוחם, נתפס בעצם הגישור כפשרה. בדרך כלל אין שני הצדדים מסכימים על אחריות שניהם ליצירת הסכסוך ולכן גם אינם לוקחים אחריות על פתירתו וסיומו בהסכמה. "אני בכלל לא אשם - מדוע אני צריך להתפשר?"
זה הוא בעצם הקושי. הצדדים מגיעים לבית המשפט ולאחר מכן להחלטה על כניסה להליך של גישור (כן או לא), כאשר הם טעונים ברגשות כעס ונקמה ולאחר שעברו כבר שכנוע פנימי שהם צודקים. כתוצאה מכך אין הם מוכנים בכלל להיכנס להליך גישור בשלב הזה.
גם כאשר הצדדים מסכימים להליך גישור ולו רק כדי לרצות את בית המשפט, עורכי הדין באי כוחם מגיעים עם חוסר סובלנות למצות את הליך הגישור. הצורך לשנות את הגישה, לרדת מהעמדה ולהבחין באינטרסים של שני הצדדים מצריך לפעמים מספר פגישות. עורכי הדין המגיעים עם הגישה של "אני יכול תוך מספר דקות להבין עם יש סיכוי לגישור וחבל על הזמן" אינם נותנים למרשם להבשיל לגישור. ההבשלה לגישור, ההבנה ששני הצדדים ניזוקים מן הסכסוך, ההפנמה שלכל צד יש אחריות להיווצרות הסכסוך ולכן גם למציאת הפתרון לסיומו, מצריכה זמן מסוים.
הצדדים צריכים להבין שאנחנו נמצאים בתחום של קבלת החלטות. יש לבחון את האלטרנטיבה של משפט או בוררות מול האלטרנטיבה של גישור או פשרה במונחים קרים ושקולים של עלות תועלת. לנסות לנטרל את הרגשות, לפרוס את מכלול הגורמים המושפעים מהימשכות הסכסוך ולנסות לגבש פתרון שעונה על צורכיהם מצד אחד אבל שיהיה לו גם סיכוי להתקבל גם על דעת הצד השני. מה אני דורש מהצד השני ברור לי בדרך כלל - השאלה המעניינת היא האם יש לי מה להציע לצד השני על מנת שיסכים לקבל את מה שאני דורש.
בדרך כלל הצדדים מגיעים לשלב הגישור כאשר הם כבר עייפים משלב המשא והמתן הראשוני שניהלו ביניהם ואינם מאמינים ביכולת שלהם להגיע להסכמה עם הצד השני. הם כבר קבלו את ההחלטה שרפואתם תבוא דרך בית המשפט ופתאום מציעים להם לחזור למשא ומתן. הם לא מאמינים בכנות הצד השני וזקוקים לכוח עליון - שופט - שיכריע במחלוקת.
על מנת שהליך הגישור יהיה משמעותי יותר בישוב סכסוכים, יש צורך בשינוי חברתי. היום כאשר שני צדדים אינם מצליחים להגיע להסכמה ביניהם, זה מסתיים באיום "אם כך אני אגיש נגדך תביעה לבית המשפט". הדרך להנחיל את מורשת הגישור כתפיסת עולם ליישוב סכסוכים בהסכמה היא להוסיף את אופציית הגישור כחלק מההסכם הראשוני שנחתם בין הצדדים. במקרה של אי הסכמה על הצדדים לפנות ראשית למגשר בניסיון ליישב את הסכסוך ביניהם. במקום לפנות לעורך דין במטרה להגיש תביעה לבית המשפט, אפשר לפנות לעורך דין /מגשר או מגשר מקצועי שאינו עורך דין ולנסות בעזרתו לסיים את הסכסוך במהירות ובהסכמה.
